על הדרך

היינו קרובים, תודו!

מומלץ.

לא מזמן קראתי כתבה מרתקת ב"כלכליסט" המסכמת בחמישה פרקים, נקודות מרכזיות במשנתו של  פרופ' דן אריאלי (42), מהחוקרים המובילים בעולם בענף הכלכלה ההתנהגותית.

"לכסף יש טעם" הנו כותרת אחד מהפרקים. בקצרה:
תווית המחיר על בקבוק יין משפיעה על טעמו. כשאנחנו משלמים עבור בקבוק יין 115 שקל, טעמו ערב לנו הרבה יותר - מאותו היין בדיוק, בבקבוק שעלה לנו 50 שקל. טענה קצת משונה, לא? "אבל נכונה", אומר אריאלי, "לקחנו קבוצת נסיינים. בהתחלה עשינו להם מבחן טעימה עיוור. ככל שהיין היה יקר יותר, הם אהבו אותו פחות. אבל כשמזגנו להם מבקבוק עם תווית מחיר גלויה, המצב התהפך. פתאום היין היקר היה טעים להם יותר מהזול. וזה לא רק מה שהם אמרו, גם סריקת FMRI של המוח שלהם הראתה שהם נהנים יותר מהיין היקר.

איך זה יכול להיות? מתברר שזו ציפייה שמגשימה את עצמה. אנחנו רואים יין יקר, או סטייק יקר – והגוף שלנו משחרר חומרים כימיים שיכינו אותנו לחוויה מסוימת. החומרים האלה הם שדואגים שנקבל את החוויה הזו, והטעם המקורי של היין כבר חשוב פחות.

דרך אגב, זה רלבנטי לכל תחום. לקחנו אנשים ששותים הרבה מאוד קפה, ובלי להגיד להם החלפנו להם את האבקה באבקת קפה נטול קפאין. הם התעוררו מהקפה הנטול בדיוק כמו מהקפה הרגיל שלהם. מצד שני, כששמנו בסוד קפאין במיץ תפוזים, אף אחד לא דיווח על ערנות יוצאת דופן. הגוף שלנו מגיב לא רק למולקולות החומר, אלא גם לחוויה מסביב ולניסיון הקודם שלנו".

יאללה, תזיזו את עצמכם מהכורסא ולכו לקרוא.
בעצם… לזוז מהכורסא???

שתו בזהירות!

Johnnie Walked

בשמחה רבה ובתקווה להכנס לרשומות ההסטוריה, הנני מכריז בזה על "חוק המשטח הריק".

חוק המשטח הריק קובע כי בהנתן משטח ריק בחדר ובו מתבצעת פעילות כלשהי ע"י אנשים, הוא חייב להתמלא. זוהי סך הכל אגרגציה מופשטת של חוק הכלים השלובים.

החוק מתבסס על תצפיות רבות שנים על שולחנות ריקים. על נסיונות בבני משפחה ועל שהות של כשבועיים בחדר עם שולחן וארון. ארחיב ואוסיף כי ניתן לקבוע כמעט בוודאות כי המשיכה בין החפצים למשטח נובעת מעצלנות גרידא וכי עם טיפול מתאים ניתן להתגבר על התופעה.
על פי תצפיותי אלו, ניתן לקבוע כי החוק תקף לגבי 90% מהאוכלוסיה. עם זאת, ייתכן ולא תבינו במה מדובר. אם אכן כך הדבר, כנראה שאתם שייכים לאחוזים הבודדים שמחזירים בקפידה כל דבר למקומו. במקרה הזה, יש סיכוי יותר מסביר שתתקלו מידי פעם בתזזית גבתית ובעווית בלתי נשלטת מצד שותפיכם לחדר.

למען הספקנים - מצו"ב מבחן אישיות קטן:

הגעתם לחדר במלון ויש שולחן / כוננית במרכז החדר?
האם יש מצב שהוא יישאר פנוי עד שתלכו לישון?

1. בשביל מה יש שולחן?
2. יש מצב.
3. איי!! לא לשרוט את הלכה!

יש לכם בבית מדף / כוננית / שולחן קטן בכניסה?
בכמה אחוזים משעות היום המשטח פנוי לגמרי?

1. 12%
2. מלחמה מתישה, אבל בד"כ פנוי.
3. זה לא כוננית, זה קישוט ונציאני אופקי. תתרחק בבקשה!

רבות דובר (גם כאן בבלוג) על חשיבות השמחה בכלל ועל הצחוק הקדוש בפרט.
אם יש לכם עכשיו פרצוף רציני, אני מהמר שתוך 3 דקות מאז שתלחצו על פליי, יימרח  על פניכם חיוך קטן (לכל הפחות).

לבריאות, ויום נפלא!

סרטון מסע קצר שלא בהכרח מכיל הגיגים ומחשבות (למרות שבטוח אפשר למצוא), אבל הוא פשוט מצויין.
חכו לכתוביות!

את וויקיפדיה, כולנו מכירים (כך נראה לי), וגם אם לא ניתן לסמוך עליה במאת האחוזים, אין ספק שתרומתה לאנושות אדירה.
הקהילתיות של ויקיפדיה קנתה לעצמה שם וכיום יש פלטפורמות "ויקי" רבות בנושאים מגוונים. לא בדקתי, אבל אני מניח שהמושג "ויקי" יכנס / הוכנס למילונים הרשמיים. זו בעצם אחת מנקודות האור היפות של האינטרנט. האפשרות לשתף. מידע בעיקר, אך לא רק. דוגמא יפה שנתקלתי בה לאחרונה, ממחישה עד כמה הדבר יכול להיות לעזר.

סטארטאפ ישראלי בשם WAZE השיק תוכנה שמאפשרת לכל מי שיש לו GPS סלולרי לשתף את חבריו בנתונים על הנסיעה. כך למשל, ניתן לדווח בשלושה קליקים על עומס תנועה שאתם נמצאים בו. בנוסף, התוכנה מסוגלת לנטר את מהירות המשתמשים וליצור מפות עומסים. בדומה לוויקיפדיה, משתמשים אחרים יכולים לערער על המידע ולעדכנו, ובחברה מועסקים גם "מנהלי אזורים" שתפקידם להיות הפוסקים האחרונים על נכונות העובדות במפה. התוכנה בעצם מגדירה מחדש את ייעודו של שירות הניווט: לא עוד "הראה לי איך להגיע למקום חדש", אלא "הראה לי איך להגיע הכי מהר למקום שאני כבר מכיר".
יש עוד שלל אפשרויות כמו מיפוי שבילים שאינם קיימים במפה בעזרת המשתמשים, ועוד.. אך לא אפרט כאן כי נראה לי שהרעיון ברור.

לסיום, מה שאולי קצת מפתיע - מסתבר, על פי נתוני השימוש, שהמשתמשים שמחים לתרום.
יפה, לא?

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים "הרמבם" ? פילוסוף, מורה הלכה, רופא ? אריסטו, חומר וצורה, הגלגלים, העולם קדמון או מחודש ? על ד"ר מאיר בוזגלו שמתעמק ברעיונותיו ושואל למה לקח כל כך הרבה זמן עד שהופיע סרט על הרמבם בטלויזיה הישראלית ?
לי זה גם מזכיר רעיונות של ימי הביניים, מין חשיבה נוקשה, מדכאת קצת, ממש לא הייתי חושב שמדובר בדמות מצחיקה.
אבל דוד בן יוסף בספרו "עיגולי השמחה של דסי" מראה לנו משהו אחר:

יום אחד הביאו אלי למרפאה, ילד שסבל מקצרת חמורה.
היה משועבד למשאף ביתי.
ולפעמים, כאשר נתקף בחוסר נשימה חמור, הוא היה נזקק באופן דחוף למשאף המשוכלל של המרפאה.
הביאה אותו אמא שלו, שגם היא בקושי היתה מסוגלת לנשום מרוב בהלה.
השכיבו את הילד על מיטת הטיפול והרופאה נגשה להכין את המשאף.
תוך כדי הכנה, נפל אחד החלקים של המשאף על הרצפה ונשבר.
שתי הנשים הותקפו בהלה.
התחילה הרופאה לחפש חלק מחליף לחלק שנשבר.
אני מתבונן בילד הנושם בקושי, זועק לעזרה, בלי מילים.
פניו מכחילים.
בכיס שלי תמיד, לשעת חרום, מצוי כדורמבם.
מה זה כדורמבם?
זה כדור הפלא נגד כאב ראש, כאב בטן כאב לב ועוד ועוד כאבים מכאבים שונים.
ולמה אני קורא לו כדורמבם?
מפני שהרמבם מספר בספר שלו "פרקי משה", בפרק ח"י , על התגלית שלו למניעת כל המחלות ולהבראת כל המחלות.
כל אחד והתגליות שלו.
גם לרמב"ם מותר, לא?
אומר רמבמנו החביב שהדרך למנוע את כל המחלות ולהבריא את כל המחלות היא דרך השמחה.
אומר רמבמנו החביב שהדרך הקלה ביותר להגיע אל השמחה היא דרך השחוק בכדור הקטן.
ממש לא יאומן!
מהרמב"ם הענקי הזה, הייתי מצפה למשהו יותר רציני מאשר רעיון ילדותי כזה.
אני חושד ברמב"ם שגם הוא היה תינוק קשיש.
תינוקשיש שלא התנתק מן השורש שלו.
עוז וחדווה במקומו.
עכשיו,
אמרתי בלבי, אולי הזמן לבדוק אם הכדורמבם מסוגל להבריא ילד עם התקפה חמורה של קצרת.
הוצאתי מהכיס כדור אחד, נגשתי אל הילד, הראיתי לו את הכדור ואמרתי לו
"בוא חמודי! בוא איתי! עד שאמא והרופאה יתקנו את המשאף, נשחק קצת יחד".
הילד הביט אל הנשים המבוהלות.
הילד הביט אל הפנים השוחקות שלי.
והחליט.
עזרתי לו לרדת מהמטה,רץ איתו אל חדר ההמתנה, זורק אליו כדורמבם.
מבקש אותו לזרוק אלי חזרה.
מבלי להרגיש, שקענו שנינו במשחק נלהב, משעשע, מעורר שחוק.
שחוק קדוש.
הכדורמבם מתחמק מאתנו, ואנחנו רודפים אחריו, מתגלגלים על הרצפה.
מתגלגלים מצחוק.
ככה רגעים ארוכים, עד שהופיעה הרופאה, שקראה לילד ואמרה לו שהמשאף כבר בסדר.
"גם אני כבר בסדר!" - אמר הילד - "אני כבר לא צריך שום משאף"
מראה לרופאה איך הוא נושם וגם נושף.
אנשים אינם מתקשים בכלל להאמין לרופאים.
אמונה שלמה.
אנשים מתקשים להאמין לרמב"ם שעליו נאמר ממשה עד משה לא קם כמשה.
אנשים משתמשים בביטוי "למות מצחוק!"
אף אחד עוד לא שמע על אדם שבאמת מת מצחוק.
אבל,
לצערי, לכאבי ולבושתי אני רואה המוני אנשים מתים מחוסר צחוק.
אנשים נולדים תוססים והם מתים גוססים, גוססים, גוססים. מסיימים את החיים שלהם, הרבה לפני הזמן שהוקצב להם.