הגיגים על הדרך

קבלו סרטון עם קצת גאווה לאומית: http://www.youtube.com/watch?v=dj2zI2Mk5Mg

בזו הלשון קידמה את פני אמש הכתובת על הגדר בדרכי לביתי.
איני יודע אלו תלאות עבר אותו ברנש שהחליט להיות תפוח ולשתף אותנו בזה.
איני יודע איזה שריר בנפש הוא הזיז לי,
מאוד לא בוגר מצידי, אבל חייכתי מאוזן לאוזן.

נתקלתי במקרה במשפט הזה, איתו פותח ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר את אחד הפרקים בספרו "מנהיגות". אין לי הרבה להרחיב ואני מאמין שאין כאן הרבה לחדש, אבל ג'וליאני מזכיר לנו בעצם שקל ונעים למצוא חברים כשטוב ושמח, מה שלא תמיד נכון בכיוון ההפוך. 

ספר מרתק ומומלץ, ועוד תזכורת קטנה וחשובה - צידה לדרך.

טור חביב, שאני משתדל לא לפספס, של הפסיכולוג גיל ונטורה, החזיר אותי היום לסיפור חוטבי העצים העומד בבסיסו של הבלוג הזה (ראו בדף האודות). 

בשורה תחתונה הטור הנו תזכורת נוספת לחזור סולם הערכים האמיתי ולא זה שהחברה ותרבות העבודה-עד-כלות מכתיבה לנו. גיל מזכיר את שלושת אתגרי החיים הבסיסיים - "טפל בעצמך. טפל בזוגיות. טפל במשפחה". לא בדקתי את זה לעומק אבל זה נשמע לי נכון, ובלי להשמע נדוש, אם עוד לא עצרנו לחשוב לרגע לאן כל זה הולך, נראה לי שזה הזמן לעשות זאת. ככה באמת דמיינו את החיים שלנו?

גיל סיים בציטוט מהמדריך לטרמפיסט בגלקסיה, של דאגלאס אדאמס, (ספר שגם אני אוהב מאוד) בזו הלשון:

"לכוכב לכת זה יש – או ליתר דיוק היתה - בעיה. מרבית האנשים שחיו עליו היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכל, לא פיסות הנייר הקטנות והירוקות הן שהיו אומללות"

יום נפלא

אוריאל

לקריאת המאמר המלא

היום בבוקר פתחתי במקרה את הרדיו בדיוק על החדשות. אני מודה שאני לא חסיד גדול של החדשות ברדיו אבל באופן כללי אני די מעודכן. בקיצור, אחרי זמן מה של חוסר ריכוז הבנתי שאני בעצם לא מקשיב. וזאת למה? אני פשוט מחכה לעדכונים על שלום חיילינו בעזה וכבר דקה תמימה שכל מה שהשדרן מדבר עליו הוא הלבטים של מאמני הטניסאים בארץ. זה למה. 

חזרנו לחדשות הטניס, ידידי (והטניסאי התורן הפעם הוא אובמה).
שקט אמיתי או שקט שלפני הסערה, רק ימים יגידו.

ואפרופו ספורט, תראו איזה אוהדים מסורים. נראה אתכם קולעים עונשין ככה…

יום נפלא!
אוריאל

אני רוצה לשתף אתכם במחשבות על הקצה. על הבירורים האמיתיים שקורים כשלוקחים דברים עד הסוף. באמת.

נפגשתי בזה דווקא בקורס של ניתוח מערכות מידע בזמן שלמדנו כיצד לאסוף מידע מהלקוחות. חלק מרכזי בהבנת התהליכים העסקיים הוא תשאול הלקוחות והבנת הבעיות. לצורך כך הגדירו את שלב "5 Whys" שבו אחרי שמקבלים תשובה שואלים שוב ושוב "למה" עד שיורדים לשורשה של הבעיה.
לאחרונה, הקונספט הזה הפגיש אותי שוב ושוב עם תשובות שחייתי אתן בשלום אך בפועל לא היו יותר מטון דיבור מרגיע.

גם בפוסט הזה אני לא מחדש דבר… אבל בואו נודה בזה, במירוץ החיים לפעמים נח לנו לקבל הסברים שלא מניחים את הדעת. אנחנו מגיבים להרבה מידע שזורם אלינו וזה דורש מאמץ לא קטן לבחון את הדברים.

זה כמובן תלוי מאוד באופי של כל אחד ואחד אבל גם כאן, אין פתרון קל, ולדעתי זה הרגלים שצריך לרכוש. אחד החונכים/לקוחות שלי בעבודה אמר לי פעם, לאחר סט הנהונים של "אהה…" ו"כן.." שהוא לא רוצה שאהיה "yes-man".
מאז, אני כל פעם מקשה על ההסברים שלו והוא מבסוט (לבינתיים)…

נו טוב, גם כאן לא חידשתי הרבה, אבל אולי זה יזכיר לי לנסות לשייף וללטש את המהלכים בחיי כמה שיותר, להיות אמיתי יותר, ולספק לעצמי ולאחרים מוצרים איכותיים יותר שבסופו של דבר יקדמו את כולנו.

אוריאל

סיומו של יום בעבודה.
החברי'ה מסובבים את הכיסאות להפסקת ארבע הלא-רשמית, מתחילים לדבר פוליטיקה ולהעלות זכרונות.

אחד הקולגות מפסיק את עבודתו, מתרווח בכיסאו ופותח מייל ישן עם מצגת תמונות של נופי איטליה.
הוא מפעיל את המצגת, מנקה את משקפיו ונשען לאחור בחיוך.
המסך משחיר ובפינה הימנית-תחתונה מופיע דגל מפוקסל ומתנפנף של איטליה בליווי צלילי מוזיקה מרגיעה. הוא ממתין כך דקה תמימה להתחלת המצגת אך דבר לא קורה.

אני מסתכל על זה מהצד ומרגיש כאילו קשרו לי את הידיים ומדגדגים אותי עם נוצה.
מה, זה לא ברור שאחרי 5 שניות (גג) צריך ללחוץ על ENTER בשביל שהמצגת תתחיל?
יש משהו תמים ורגוע בדרך בה הוא מחכה להתחלת המצגת.
בשבילו, הוא פשוט עוזב את העבודה ויוצא לסרט.
בשבילי זה פחות או יותר, עוד מייל שחוק שרק במקרה והוא הצליח להזיז את עצם הסקרנות שלי הוא קיבל התייחסות כלשהי.

נ.ב.
1. כן. אני שלחתי לו את המצגת. הסנדלר הולך יחף
2. תודה לחנוך, שבפוסט ישן הזכיר לי שאפשר גם ללכוד סיטואציות כאלו.

אוריאל